<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת שופטים</h1>
<h2>דף טו:</h2>
ופסק אלפסי כי דיני גרמות אינו כדיני קנסות, ודנין אותן בחוצה לארץ וכן פסק דין מסור. ומסייעתא לן בפרק הכונס [ס"ב ע"א] אם עשו תקנת נגזל במסור או לא וסלקא בתיקו, ופסק רבינו חננאל כל תיקו דממונא לקולא ולא משתבע (ושקיל) הנמסר בשבועתו כמה הפסיד [ולא שקיל מידי]. ורב האי גאון פסק כל ממון המוטל בספק חולקין [ומשתבע ונוטל מן המסור חצי]. ומכל מקום הני מילי במסור הרגיל, אך אם ידוע הפסידו נוטל, דפסק הלכה כר' מאיר דדאין דינא דגרמי, וכן פסקו הגאונים. ור"ת פסק דאין הלכה כר' מאיר. ופסק הלכה למעשה דדאין מעשה על פי אומד חבירו, וכן גזרו בנידוי רבינו תם ור"י וריצב"א וישישי אלצורא ורבני אלמאנ"י וכל רבני צרפת וקנפיינ"א אוניי"ב ופייטו"ב בגזירת נידוי וכו', וכן [פסק] רבינו שמחה מאישפירא, לנדות את המסור, עד שיתקן וישלם על פי אומד ז' טובי העיר, וכן נהגו כל רבותי מצרפת הלכה למעשה, וכן פסק אלפסי כי מנהג ב' ישיבות שבחוצה לארץ, אע"פ שאין דנין דיני קנסות, מנדין אותו עד שיתפייס בעל דינו, או שירד עמו לדין בארץ ישראל.
<h2>דף נה.</h2>
פירוש מלך. בפרשה של מלך אין בה ט', רמז כי בט' באב אין מלך בישראל, ונחרב הבית, ולכך ט' של (איכה ב' ט') טבעו בארץ שעריה זוטרתא, ולכך אין בשיר השירים בראש פסוק ט', וכן אין ט' במלך הכבוד (תהילים כ"ד).
<h2>דף סב.</h2>
ופסק אלפסי כי דיני גרמות אינו כדיני קנסות, ודנין אותן בחוצה לארץ וכן פסק דין מסור. ומסייעתא לן בפרק הכונס [ס"ב ע"א] אם עשו תקנת נגזל במסור או לא וסלקא בתיקו, ופסק רבינו חננאל כל תיקו דממונא לקולא ולא משתבע (ושקיל) הנמסר בשבועתו כמה הפסיד [ולא שקיל מידי]. ורב האי גאון פסק כל ממון המוטל בספק חולקין [ומשתבע ונוטל מן המסור חצי]. ומכל מקום הני מילי במסור הרגיל, אך אם ידוע הפסידו נוטל, דפסק הלכה כר' מאיר דדאין דינא דגרמי, וכן פסקו הגאונים. ור"ת פסק דאין הלכה כר' מאיר. ופסק הלכה למעשה דדאין מעשה על פי אומד חבירו, וכן גזרו בנידוי רבינו תם ור"י וריצב"א וישישי אלצורא ורבני אלמאנ"י וכל רבני צרפת וקנפיינ"א אוניי"ב ופייטו"ב בגזירת נידוי וכו', וכן [פסק] רבינו שמחה מאישפירא, לנדות את המסור, עד שיתקן וישלם על פי אומד ז' טובי העיר, וכן נהגו כל רבותי מצרפת הלכה למעשה, וכן פסק אלפסי כי מנהג ב' ישיבות שבחוצה לארץ, אע"פ שאין דנין דיני קנסות, מנדין אותו עד שיתפייס בעל דינו, או שירד עמו לדין בארץ ישראל.
<h2>דף פד:</h2>
ופסק אלפסי כי דיני גרמות אינו כדיני קנסות, ודנין אותן בחוצה לארץ וכן פסק דין מסור. ומסייעתא לן בפרק הכונס [ס"ב ע"א] אם עשו תקנת נגזל במסור או לא וסלקא בתיקו, ופסק רבינו חננאל כל תיקו דממונא לקולא ולא משתבע (ושקיל) הנמסר בשבועתו כמה הפסיד [ולא שקיל מידי]. ורב האי גאון פסק כל ממון המוטל בספק חולקין [ומשתבע ונוטל מן המסור חצי]. ומכל מקום הני מילי במסור הרגיל, אך אם ידוע הפסידו נוטל, דפסק הלכה כר' מאיר דדאין דינא דגרמי, וכן פסקו הגאונים. ור"ת פסק דאין הלכה כר' מאיר. ופסק הלכה למעשה דדאין מעשה על פי אומד חבירו, וכן גזרו בנידוי רבינו תם ור"י וריצב"א וישישי אלצורא ורבני אלמאנ"י וכל רבני צרפת וקנפיינ"א אוניי"ב ופייטו"ב בגזירת נידוי וכו', וכן [פסק] רבינו שמחה מאישפירא, לנדות את המסור, עד שיתקן וישלם על פי אומד ז' טובי העיר, וכן נהגו כל רבותי מצרפת הלכה למעשה, וכן פסק אלפסי כי מנהג ב' ישיבות שבחוצה לארץ, אע"פ שאין דנין דיני קנסות, מנדין אותו עד שיתפייס בעל דינו, או שירד עמו לדין בארץ ישראל.
<h2>דף פח.</h2>
אשר יבחר ד' וגו' [דברים י"ז]. על פי הנביאים. מקרב אחיך. ולא מאחרים. בתוספתא [עי' סנהדרין פ"ד ה"ו] דריש שאין מושיבין מלך אלא ממיוחסין שנאמר מקרב אחיך ממובחר שבאחיך, לכך נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה מפני שהחניפו ישראל לאגריפס המלך, במסכת סוטה [מ"א ע"א], אגריפס היה קורא בתורה כיון שהגיע למקרב אחיך תשים עליך מלך זלגו עיניו דמעות אמרו לו אחינו אתה. ופי' רש"י שהייתה אמו ישראלית שהרי הורידוס עבדו נסב בת חשמונאי. וק"ק דבריש מס' ב"ב [ג' ע"ב] אסיק דסלקא לאיגרא ונפלה ומתה, ושמא מ"מ נסב בת ישראל. ולא פירש. ופר"ץ אחינו אתה במצות, וחנופה הייתה דלא דרשו אחיך ממש.
<h2>דף צא:</h2>
לא תכרות [דברים כ']. וקשה למה נאמר הלא כבר נאמר לא תשחית את עצה, אלא הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות שפעמים מותר להשחיתו אי לא טעין קבא. וכן אמרו רבותינו דיקלא דטעין קבא אסור למיקצציה, אמנם אם היה מעולה בדמים לבניין ולקורות מלאכילת פירות מותר לקוצצו. וכן פסק אם השרשים של אילן מאכל סמוך לגפנים ומכחישין הגפנים מותר לקוצצו. כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור. כל עץ הבא במצור לכרתו שנהנה ממנו ואוכל פירותיו כשבא לצור אך אותו הבא מפניך במצור לאותו האדם היה מותר לקוצצו ולהביאו בפנים במצור שלא תאמר עוד עליו הבא ויאכל פירותיו, ולפי זה כי האדם עץ השדה [נתינת טעם] הוא. בפרק החובל תניא רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל, פי' מדהוה ליה למיכתב רק אשר לא מאכל הוא וכתיב אשר תדע וגו', למידרש הכי אם אינך יודע עץ קרוב למצור אלא הוא קחנו אפי' הוא של מאכל. כי לא עץ מאכל הוא. זה אילן סרק וכי מאחר שסופני לרבות כל דבר מה תלמוד לומר כי לא עץ מאכל הוא להקדים סרק למאכל יכול אפי' מעולה בדמים פי' לקורה לבנות [יותר מפירות] יהא סרק קודם תלמוד לומר רק מיעוט הקדמה לכשאינו מעולה בדמים אז סרק קודם.
<h2>דף ק.</h2>
ופסק אלפסי כי דיני גרמות אינו כדיני קנסות, ודנין אותן בחוצה לארץ וכן פסק דין מסור. ומסייעתא לן בפרק הכונס [ס"ב ע"א] אם עשו תקנת נגזל במסור או לא וסלקא בתיקו, ופסק רבינו חננאל כל תיקו דממונא לקולא ולא משתבע (ושקיל) הנמסר בשבועתו כמה הפסיד [ולא שקיל מידי]. ורב האי גאון פסק כל ממון המוטל בספק חולקין [ומשתבע ונוטל מן המסור חצי]. ומכל מקום הני מילי במסור הרגיל, אך אם ידוע הפסידו נוטל, דפסק הלכה כר' מאיר דדאין דינא דגרמי, וכן פסקו הגאונים. ור"ת פסק דאין הלכה כר' מאיר. ופסק הלכה למעשה דדאין מעשה על פי אומד חבירו, וכן גזרו בנידוי רבינו תם ור"י וריצב"א וישישי אלצורא ורבני אלמאנ"י וכל רבני צרפת וקנפיינ"א אוניי"ב ופייטו"ב בגזירת נידוי וכו', וכן [פסק] רבינו שמחה מאישפירא, לנדות את המסור, עד שיתקן וישלם על פי אומד ז' טובי העיר, וכן נהגו כל רבותי מצרפת הלכה למעשה, וכן פסק אלפסי כי מנהג ב' ישיבות שבחוצה לארץ, אע"פ שאין דנין דיני קנסות, מנדין אותו עד שיתפייס בעל דינו, או שירד עמו לדין בארץ ישראל.
<h2>דף קיב:</h2>
פירוש זוממין. אשר להם הריב [דברים י"ט]. יבא בעל השור ויעמוד על שורו, כך בעלי דינים יעמדו שם בב"ד כשיעידו העדים. מכאן פסק אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין. והלכה כרבא דאמר בפ' הגוזל [קי"ב ע"ב] פעמים שמקבלין עדות שלא בפני בעל דין כגון דאזלי סהדי למדינת הים או דאייתי סהדי ושלחו ליה ולא אתא. לפני ה'. שאינם עומדים לפני בשר ודם. וכן מפרש בגמרא [סנהדרין ו' ע"ב] דעו לפני מי אתם עומדים וכו'.
ופסק דג' הדיוטות יכולין לכתוב פיתקא סרבנות על מי שאומר שלא ירד לדין, וכן יחיד מומחה. אך אם א' אומר נדון כאן ואחד אומר נלך (לבית רבי) למקום הוועד, בגמרא [סנהדרין ל"א ע"ב] מפרש דיש חילוק בין תובע לנתבע, ודווקא בתביעת ממון [הלואה] משום דעבד לוה וכו' אבל בדיני פקדון דלא עשה לו טובה ולא שייך טעמא עבד לוה וכו' כופין אתו ודן בעירו, וכ"ש בדיני קנסות. ואפי' בתביעת הלואה נמי דווקא כשמודה שהלווהו ויש טענות אחרות ביניהן, אך אם כופר שלא הלווהו מעולם אין כופין הנתבע ללכת אחר התובע. וכן פסק הדבר. ופסק ר"ץ דבית הוועד הוא מקום קיבוץ תלמידי חכמים, אבל [אם אמר] לבי"ד הגדול [קאזילנא ואפי' אם אמר הלוה כן הרשות בידו כמו] דאסיק פרק הגוזל [קי"ב ע"ב] וכו'. והוא ב"ד הגדול שבירושלים. אך כל בתי דינים שלנו הוא בית הוועד.
